הפגישה הראשונה עם בעלי – ב"שבע ברכות" ובשיעור של הרב זמיר כהן

סוף סוף התפניתי לכתוב לכם.

ראשית, אני רוצה להודות מכל הלב לכל הטוב והחסד הזה של הארגון. מגיל 14 אני מתחזקת ומתקרבת לדת, ופשוט לא יודעת באלו שיעורי תורה הייתי נתקלת אם לא הייתי צופה בכם.

אני זוכרת את כבוד הרב זמיר כהן, עדיין עם זקן שחור, כשהערוץ לא היה מתקדם כמו שהוא היום. אני חושבת שהשליחות שלכם בעולם הזה ובדור הזה מחזיקה המון אנשים אובדי עצות, במיוחד כאשר הם מחליטים להתחזק ואין להם כיוון – ה"איך"!

אז איך הכרתי את מתניה?

מתניה ואני הכרנו באתר "שבע ברכות". בתור חילונית שנולדה להורים מדהימים, חילונים-מסורתיים, לא תיארתי לעצמי שאגיע לרגע שאכיר את בעלי דרך אתר היכרויות של דתיים, אבל בא לציון גואל והכרתי אותו דרך שם, בברכה אמיתית. זכיתי ב"פיס". תודה לאל, תודה לכם.

בגיל 14 התחלתי להתחזק. עם ההתחזקות באה שמירת המצוות המינימליות, כמו שמירת שבת וכשרות, ברכות על האוכל ועוד כהנה וכהנה שהבדילו אותי מהציבור שהיה סביבי עוד מהחטיבה.

היה נראה לי טבעי לגמרי להתקרב בקצב שלי, ואך ורק מאהבה, כי פחדתי לשמוע מה יקרה אם לא אעשה משהו.. אבל כן הייתה חסרה לי יראה, כי היום, כשאני מתלבשת בצורה צנועה, אני מבינה שאני יראה מאלוקים, ומכבדת אותו, כמובן מאהבה.

ההתקרבות שלי הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, כי היא קרתה לאט ובטוח. בגיל מסוים עברתי לדירה שכורה בתל אביב עם שותפים, ואז, פתאום, החלטתי שאני "משוחררת". יש כאלה שיאמרו "משוחררת" מההורים, סוף סוף אפשר לעשות מה שבראש שלך, אבל אני הייתי משוחררת מבחינה אחרת.

כשגרתי אצל ההורים שלי, הייתי מדליקה את הטלוויזיה ומעבירה לשיעורי תורה. אני זוכרת את עצמי מנמיכה את הווליום. אם אבא שלי היקר, שיחיה חיים ארוכים וטובים, היה נכנס לחדר הוא היה אומר לי בתמימות, מחוסר ידיעה – "שלא תשתגעי לי".

אז באיזשהו מקום הייתי כבולה בידי הדעות של אחרים. המשפטים שליוו אותי היו "לא יותר מדי", "אל תהי קיצונית", "שלא תהי כמו כל המתחרדים האלה".

השם יעזור לנו, איזה הבנה צרה הייתה לי על העולם הזה.

השחרור הזה היה הווליום שלי. הרמתי את הווליום בדת. פתאום זה לא היה "חטא" לשמוע שיעורי תורה בלי שאף אחד יעיר לי, זה לא היה נראה מוזר לטבול את הכלים במקווה כלים ולעשות שבת עם החברים בשירי שבת ולא בשירי חול מהרדיו. השם יסלח לי אם אני מביעה מציאות קשה. החיים שלי עם המשפחה שלי היו טובים, פשוט לא הרשתי לעצמי להיות חשופה "יותר מדי" לדת.

כשהגברתי את הווליום הבנתי בתמימותי, שאם אני רוצה בן זוג, אני לא הולכת למצוא אותו בפאב השכונתי או בסיבוב בפארק הירוק המדהים שהשקיף מהחלון. אני צריכה מישהו – דתי! שמחובר לשורשים, למציאות, לאמת.

אבל אז עדיין הייתי עם מכנסיים, וכשהכרתי אנשים, הם היו דתיים-חרדים, ברוך השם. הבנתי שאם אני לא רוצה את זה "חצי כוח" – אני צריכה להתחזק. אבל אף פעם לא עשיתי משהו בלחץ, אף פעם לא אמרתי לעצמי "זה הזמן". זה פשוט הגיע, וברוך השם, כשזה הגיע – זה נשאר.

אז המשכתי הלאה, ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שבכל העולם אין אדם כמוני – פשוט, אוהב את האדמה שהשם נתן לנו, את הדור של פעם, את הזקנים של היום, את הדת, את המצוות.

ראיתי אותו בתמונה. קראו לו מתניה, והפנים שלו היו טובות.

אז אני בעצמי פניתי אליו, וכתבתי לו: "אז מה אומרים, 'היי'?". מאז, כמעט שלא נכנסתי לכרטיס שלי שלושה חודשים, לא כי לא רציתי – אלא כי לא היה לי זמן. להיות סטודנטית עובדת זה ג'וב רציני, אבל זה לפעם אחרת.

בכל אופן, הרגשתי שמשהו ריק לי. מהדירה היה אוויר מדהים והשקיעה הייתה כל כך יפה, השבתות היו יפות, ולאט לאט הגופיות הפכו להיות חולצות קצרות. המכנסיים נשארו, אבל משהו בי נח. כמו עלה שנפל מהעץ ונח על האדמה. לא עלה אפור, עלה ירוק, רענן, "פרשי", עם טיפות מים.

הרגשתי שמשהו בי חי ומשוחרר (אני יודעת שזה אמור להיות הפוך), אבל זה בדיוק מה שגרם לי להבין – תשמרי על עצמך ילדה טובה כמו שהיית בבית. נכון – הייתי בבית ספר חילוני ולא קיבלתי את הערכים שהייתי רוצה מאוד לקבל, כמו שמקבלים בבית ספר חרדי, אבל היה בי תמיד רצון גדול מאוד לשמור על הייחודיות שלי כילדה טובה, ואף פעם לא להצטייר בצורה לא ראויה. ואז הגיע היום שסוף סוף אני לבד, כביכול, בלי שאף אחד יגיד לי מה לעשות, ומהמקום הזה אני הכי רוצה את זה מכל דבר אחר – להתקרב לדת ולמצוות.

חזרתי לכרטיס אחרי כשלושה חודשים, וראיתי את ההודעה שלו: "חח היי, מה קורה", בשילוב חיוך. הודעה נוספת, "מאוד התחברתי למה שרשמת, אני חושב שאנחנו די דומים בהרבה דברים..." (בדיעבד, לא ידעתי עד כמה). "אשמח אם תשלחי לי הודעה לווטסאפ, אני כמעט לא נמצא פה". בנאלי, נכון? נשמע כאילו הוא מתחנף. נרתעתי כל כך מאנשים כאלה, שמתחילים את השיחה כאילו הם יודעים הכל עלי עוד לפני שהם דיברו איתי. "ווסטאפ" אמרתי לעצמי? דתי, לא דתי. וואו, כמה ביקורת פנימית, כמה שפטתי, כמה שופטים לפעמים.

אז דיברתי איתו, ומאז לא יכולנו להיפגש כמעט חודש, כי הייתי בתקופת מבחנים עמוסה מאד, וכבר איפשהו לא האמנתי שהוא יהיה האחד. אבל שיחה אחר שיחה הבנתי שמדובר פה במישהו... לא מהדור הזה. ששומע שירים של פעם, שאוהב את הפשטות ולא מתמסר להשפעות החיצוניות מבחוץ, והכי מפליא – שהוא התקרב לפני כשלוש שנים לדת, וההורים שלו חילונים. הוא שומר שבת ומצוות, והוא אפילו לא העלה בדעתו לשאול אותי איך אני מתלבשת, מי הרב שלי או מה הכשרות שאני אוכלת (שאלות של ראיון עבודה). הוא קיבל אותי באיזשהו מקום איך שאני. ברור שלא הייתי מאחלת לבת שלי, בעזרת השם, להכיר מישהו בלי לדעת את הרקע שלו, אבל אני נמצאת במקום אחר, אני יודעת שאני רוצה מישהו דתי. איך, למה ועם איזה רב הוא אוכל ארוחת צהריים? לא ידעתי לשאול את השאלות האלה בכלל.

הפגישה השנייה? זה לא היה זה

בפגישה הראשונה הלכנו לבית הכנסת הגדול בתל אביב, לשיעור תורה של הרב זמיר. לאחר מכן נפגשנו שוב, וזה לא היה זה. כבר איבדתי תקווה. אמרתי לעצמי, זה לא משנה כמה חמוד הוא היה בטלפון, כמה הרגשתי שאני מסוגלת להכיל אותו ולהבין שזה יכול להיות בעלי לעתיד, פשוט באותו רגע לא דמיינתי אותו מתחת לחופה איתי.

אבל חזרנו הביתה, ובוקר אחר כך דיברנו בטלפון, ואז שוב בערב, והשיחה נמשכה שעות. הוא היה כל כך ביישן במציאות, שלא ידעתי שמתגלה אדם כזה "מאחורי הקלעים" (כמה חשוב לתת לעצמי הזדמנות לפני שסוגרים "עסקה", לטוב / לרע).

בפגישה השנייה הלכנו שוב לשיעור התורה, באותו מקום ובאותה שעה, וקרה לי משהו בשיעור הזה. הרב דיבר על משהו שגרם לי להזיל דמעות. אני לא זוכרת בדיוק על מה, אני רק זוכרת שיצאתי עם תובנה של "מה אני עושה פה כבר כל כך הרבה שנים? למה אני רק שומרת שבת? אני רוצה עוד". ולא היה לי נעים כל כך, כי זה היה איתו. אבל כשיצאנו, אמרתי לו: "אני צריכה לשבת על ספסל". אני, הוא ותל אביב פרוסה בפנינו, יושבים על ספסל, מסתכלים על כל מיני האנשים שמסתובבים ברחוב, כאילו ממהרים לאיזשהו מקום, פשוט עיר שכשמה כן היא, "עיר ללא הפסקה", אני בקושי יכולה להוציא מילה, כי עוד מילה אחת ואני ממש מתייפחת שם.

ואז, קרה משהו. בין כל האנשים הממהרים, הסתכלתי על מישהו טוב לב, בן אדם כבן 50 בערך, שכמעט ומדלג לו בנינוחות כזו של סוף יום, שר לו שיר משמח ומחייך. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, "איזה כיף לאיש הזה... נהנה לו. מצווה להיות בשמחה!", אז חייכתי. הוא הבחין שחייכתי, וניגש אלינו. בהתחלה זה היה קצת מלחיץ, אבל אחר כך הוא ניגש למתניה, מתן שלי היקר, ושאל בתום לב "אתם נשואים?", ומתן אמר לו שזו רק הפגישה השנייה שלנו (אצל חילונים, פגישה שנייה זה רחוק שנות אור מנישואים. אבל אנחנו היינו בין לבין). הבחור המבוגר אמר לו: "תשמע, מחר על הבוקר אתה הולך לקנות לה יהלום, והולך לבקש אותה מההורים!". מתן הסתכל עלי וחייך, גם אני חייכתי.

הוא סיפר שהיום יש לו יום הולדת, בירכנו אותו בברכת מזל טוב עד 120, ואז הוא ניגש למתן ואמר לו: "תסתכל מסביב, יש מישהי צנועה כזאת?", ואז ירד לי האסימון והבנתי למה לקחתי קשה כל כך את השיעור הזה. רציתי צניעות!

אבל הייתי לבושה במכנסיים, ופתאום כל כך התביישתי. הוא אמר את זה למתן וחייכתי, אבל אמרתי לעצמי: "אני? צנועה? תראה איך אני נראית!". רק אמרתי את זה לעצמי, כי אפילו להגיד את זה לא היה לי נעים. פתאום, משום מקום, הרגשתי ככה. הרב לא דיבר על צניעות בשיעור בכלל.

הבחור, שקוראים לו חיים, ביקש מאיתנו בקשה – שבעזרת השם כשנתחתן, נזמין אותו! (רק חבל שלא לקחנו את מספר הטלפון שלו). הוא אמר למתן: "אתם זוג ממש יפה, מתאימים ודומים מאוד", ממש כמו מלאך שנפל עלינו מהשמיים. דמעות זלגו לי מהלחיים. תודה לחיים.

ברכת הזקנה ברחוב

לפני שבועיים הוא בירך זקנה שעברה ברחוב בברכת "שבת שלום". היא לא הייתה בטוחה שהוא פונה אליה, ואז, כשהבינה שהוא דיבר אליה, היא עצרה את ההליכון וחייכה אליו, אמרה לו "שבת שלום", פנתה אלינו ובירכה אותנו בברכות טובות, "שתזכו לזוגיות טובה". נדמה היה שהיא הייתה צמאה לכך שמישהו יפנה אליה, ואז הפיליפינית והיא המשיכו ללכת בהמשך הרחוב.

ואז הבנתי, מצאתי את הבחור שחפשתי. נכון שזה חשוב שהוא יהיה קרוב לדת, למצוות ולהשם, אני ביררתי בהתחלה שהוא התקרב לדת מאהבה וכמה זמן הוא שומר שבת, כמה זמן הוא מניח תפילין ושאלות קרות כאלה, אבל בנוסף לכל, היה חשוב לי לדעת, "אתה בן אדם?". אנשים שכחו להיות.

יש מעטים שחושבים שאם חובשים כיפה, אפשר לשכוח מהדברים הקטנים. אפשר לומר, זהו. אני את שלי עשיתי, שמתי ציצית. לא מכלילה, רק אומרת שההתקרבות לדת היא ההבנה, שברגע שאתה לובש ציצית, חובש כיפה – זה הופך אותך למייצג. אף אחד לא מצפה ממך לדעת הכל על בוריו, אבל כן מצפים ממך שתתייחס לכל בן אדם באופן שווה – תאהב כל אדם באשר הוא! לא משנה מה הדעות שלו.

רוצים לקרב רחוקים? תתייחסו לכל אדם כאילו הוא צדיק! תראו לו שבעיניים שלכם אין ביקורת, השם אחד ושמו אחד והוא השופט היחיד – את חשבון הנפש הוא יעשה עם הילדים שלו, אבל אנחנו אחים. ואחים, טובים, רעים – אנחנו אחים. אני לוקחת על עצמי ברוך השם, בזכות החסד שעשה עמדי, וכמובן בלי נדר, להתייחס באהבה לכל אדם.