"יהי רצון שלא אסתנוור"

מי שעדיין סבור ששידוך בין בעלי תשובה לחרדים מבית אינו עולה יפה, הכתבה הבאה עשויה לשנות את דעתו, שכן סיפור השידוך של אלעד וייס ורינת מאיר, הוא אבן הבוחן וההוכחה הניצחת לכך שברצונו של ה´, שום דבר לא באמת בלתי אפשרי.

אלעד וייס, 29, בעל תואר ראשון בהנדסת מחשבים מהטכניון, גדל בקיבוץ רמת יוחנן הנמצא סמוך לקריית אתא, הבכור לשתי אחיותיו. הוא מגיע ממשפחה חילונית, בעלת זיקה למסורת. הסבים מצד אביו היו דתיים ומכאן שקידוש ליל שבת תמיד נהג בביתם, אולם החגים נחגגו יותר כדי לשמר את סמליות הערכים מאשר להקפיד על ההלכה היהודית. כך למשל, בסוכות נבנתה סוכה אך לא הקפידו לאכול בה, ובפסח, אמנם לא אכלו חמץ, אך גם לא הגעילו את הכלים.

כבר מגיל צעיר, זוכר אלעד כי האמין תמיד במציאות ה´. כשהגיע לגיל 17, החלה ההכרה במשמעות הדברים להתהוות כאשר חשב לעצמו: "אם אני מאמין, אז יש מציאות שיום אחד אהיה דתי", אך ההתחייבות בפועל אל אורח החיים החרדי, הגיעה רק מאוחר יותר בחייו.בהיותו טיפוס חוקר, מעמיק והולך נגד הזרם ללא חת, תמיד התבלט אלעד בחברה. גם בגיל 18, כאשר נצנץ במוחו לראשונה הרעיון להיות דתי חרדי, ידע אלעד להסביר לחבריו לתיכון בהסבר מדעי מדויק - מדוע זה כדאי ומדוע מי ששולל את עצם הרעיון על הסף, לוקה בקיבעון מחשבתי. "מבחינה מתמטית נראה היה לי שלהיות דתי זו צורת החיים הכי כדאית", הוא מסביר, "ידעתי שהמטרה של האדם היא ליהנות כמה שיותר, ולפי החישוב שעשיתי, מי שהכי נהנה - גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, אלו הדתיים".

קצין, קיבוצניק ומתחרד? גוואלד!

בגיל 22, התחיל אלעד את שירותו בצבא הקבע, כקצין בחיל הים. כתוצאה מידידות שהתפתחה בינו לבין מפקדו הדתי, החליט אלעד להתחיל להתפלל תפילת ערבית. בשלב מסוים, מישהו לימד אותו להניח תפילין וציצית והוא מצא עצמו ממשיך להגיע בהתמדה לתפילות, עד תום שירותו הצבאי.

מתי היהדות מתחילה לקנות לה אחיזה בחייך?

"באחד הימים הרגשתי לא טוב והחלטתי לקחת´גימלים´ (כינוי לימי חופשה בצבא). נסעתי לקיבוץ, ומשהוטב מצבי, קצת לפני חזרתי לבסיס, החלטתי ללכת להתפללבאחד מבתי הכנסת בקריית אתא. אחרי התפילה, ניגש אליי הגבאי ושאל אותי מי אני, וכך התחלנו לדבר. לאחר ששמעשאני בתחילת דרכי בדת, שאל אותי הגבאי אם יש לי רב שמדריך אותי. עניתי שלא, והוא אמר מיד שהוא מכיר מישהושישמח לקחת את זה על עצמו ושהוא יכול להגיע כבר עכשיו לפגוש אותי. זו הייתה פגישתי הראשונה עם הרב תומרפרץ, רב כולל, שלימים הפך להיות הרב שלי".

הרב פרץ לקח את אלעד היישר אל הכולל שלו, שם השתתף באופן מסודר,בפעם הראשונה בחייו, בשיעור גמרא. האינטראקציה עם אנשים דתיים הייתה בחייו תמיד, אולם רק בגיל 24, אחרישסיים את לימודיו בטכניון, החל ליישם באופן מלא את מה שהאמין בו מאז שחר ילדותו והגיע לכולל של הרב פרץלעתים תכופות יותר, אולם גם אז, השתדל לקחת את התשובה בצעדים מדודים ולשלב עבודה לצד לימוד התורה כדילהסתגל לרעיון. אולי משום שהיה מאוד מתון בתהליך ההתחזקות שלו, במשפחתו קיבלו את העניין בצורה די חיובית, כמעט ללא קונפליקטים וויכוחים. מתוך כבוד להוריו, בלילות שבת נהג אלעד לאכול אצלם בבית, ובמהלך השבת בילה  את רוב זמנו בקריאה, בתפילות ובלימוד בדירתו הקיבוצית ובבית הכנסת המקומי.לפעילות הידברות נחשף כאשר למד לתואר. באותה התקופה נהג להאזין באופן קבוע להרצאות של מרצים שונים באתרהידברותובתוך כך התוודע לאתר ההיכרויות "שבע ברכות".

ומה עם שידוכים?

"למעשה, עד גיל 25 בכלל לא חשבתי על שידוכים. בשנתיים הראשונות להתחזקותי, נפגשתי עם אולי שלוש בחורות. עם הזמן, כשהרגשתי שאני בשל יותר להתחתן, החלטתי להגביר את קצב היציאה לשידוכים ולנסות להכיר גם דרך אתר שבע ברכות מבית הידברות, ששמו הולך לפניו. זה האתר היחיד, אגב, שהסכמתי לעשות דרכו את ההשתדלות במציאת הזיווג שלי".

רינת מאיר, 25, מרמת השרון, בעלת תואר ראשון בראיית חשבון מהמכון הגבוה לטכנולוגיה "לוסטיג", היא בת הזקונים מבין שמונה ילדים, להורים שחזרו בתשובה והתחרדו, עוד בטרם נולדה. לשידוכים החלה לצאת בגיל 21 ואת מרבית שידוכיה הכירה, כנהוג בציבור החרדי, על ידי שדכנים ושדכניות. בהיסטוריית השידוכים שלה נרשמו בערך חמישים בחורים שונים עימם נפגשה. פעמים רבות פגישות השידוכים היו כרוכות בהשקעה ניכרת, כגון נסיעות מחוץ לעיר ויש והפגישות לא עלו יפה, אך למרות הקשיים שחוותה מעולם לא פצתה פיה להתלונן או לבכות על מצבה. נהפוך הוא, זה רק עודד אותה להמשיך ולהתחזק באמונה, להרבות ולדייק בתפילה.

כחרדית מבית, חששת שאולי לא תתאימו?

"ובכן, האמת היא שבהתחלה היו לי קצת חששות, אך הם נבעו בעיקר לאור העובדה שלא ידעתי מה זה אומר לחיות בקיבוץ ופחדתי שסגנון החיים אליו הורגל אלעד - אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות שלי להקמת בית יהודי חרדי. אולם לשמחתי, בפגישתנו החששות התבדו כלא היו. ראיתי לפניי בחור טוב, יציב ומעל הכל שלם עם הדרך שבחר - חיים כיהודי חרדי על כל המשתמע מכך. הוא מצא חן בעיניי מיד".

הפגישה הראשונה?

"טיילנו במדרחוב של רמת השרון. הפגישה הייתה נחמדה מאוד ונסכה בשנינו טעם של עוד", מספר אלעד, "ודווקא מצא חן בעיני שהיא חרדית מבית. ראיתי לפניי בחורה מאוד חכמה, ששלטה במאמרי חז"ל ללא מאמץ. וכבר מההתחלה הרגשתי שיש ביננו כימיה טובה. העובדה שהיו לה דרישות מבן הזוג שיהפוך לבעלה, ושהיא אינה מסוג הבחורות שמוכנות להתחתן עם כל מי ש´נושם´, הרשימה אותי ומצאה חן בעיניי מאוד".

לאחר 20 פגישות שהתקיימו לאורך חצי שנה, החליטו אלעד ורינת להתחתן. את מקום ההצעה הפורמלית תפסה החלטה משותפת במפגש בין שתי המשפחות, אולם כדי להוכיח את כוונתו ורצינותו קנה לה אלעד צמיד יפהפה שלאחר קבלתו, התרגשה רינת והסכימה מיד. החתונה נערכה ברוב פאר והדר בתאריך 20.1.14, בכפר סבא. לדבריהם, הייתה חתונה יפה מאוד עם הרבה סיעתא דשמיא לפניה, במהלכה ולאחריה, ברוך ה´.

עצה למשודכים?

"אני יודע שזה אולי יישמע נדוש", אומר אלעד, "אבל חשוב מאוד להתפלל כל הזמן ולשוב ולהתפלל גם לאחר שלא נענינו. לא לעשות שום השתדלות שהיא בגדר ´שבירת ראש´ כדי למצוא את המיועד, ובטח ובטח שלא לחשוב חשבונות ומחשבות בסגנון: ´אולי זה משהו בי, אולי זה התיקון שלי, אולי בשבילי אין מישהו מתאים´ וכדומה. מי שמרגיש שתהליך השידוכים יצר אצלו עומס רגשי, שזה יכול ודאי לקרות, כדאי לו להתייעץ עם הרב שלו ואולי לקחת איזו הפסקה קצרה, אך באופן כללי אני אישית חושב שצריכים לעשות את ההשתדלות ולצאת אפילו אם זה קשה. גם לנו היו פחדים לעשות את הצעד הזה מהשיקולים הלא נכונים, אך יותר פחדתי מקשר שלא אמור להיות ויצליח מאשר מקשר שאמור להיות ולא יצליח. לאורך כל הדרך האמנתי בה´ וידעתי שמה ששלי יגיע עד אליי בזמן הנכון, אך לא הרפיתי לרגע ממלאכת התפילה על זיווגי".

אלעד מדגיש כי בתפילתו,  אחרי ברכת "שים שלום" היה אומר: "שיר למעלות מאין יבוא עזרי", ובמילים ´יבוא עזרי´ היה מכוון לקבל את העזר מהקב"ה ישירות. גם את נסיעותיו לפגישות עם רינת, מהצפון למרכז, היה מנצל כראוי ולאחר תפילת הדרך נהג להוסיף תפילה אישית: "יהי רצון שלא אסתנוור, לא אפול במלכודות שאני לא אמור ליפול בהן ואזכה רק במה ששייך לשורש נשמתי". והוא אכן זכה.