"כשקיבלתי על עצמי צניעות, הגיע גם החתן דרך ’שבע ברכות’"

אני חושבת שכעת הגיע הזמן המתאים ביותר לספר לכם על ההיכרות שלי עם בעלי, באתר שבע ברכות.

שמי הוא חן מויאל, ושם בעלי מתניה עמרם. מיד כשגיליתי את שמו ידעתי שזו מתנה שהקב"ה נתן לי, וזה לא במקרה, יש לזה משמעות.

אני ומתניה הכרנו באתר 7 ברכות. בתור חילונית שנולדה להורים מדהימים, חילונים-מסורתיים, לא תיארתי לעצמי שאגיע לרגע שאכיר את בעלי דרך אתר היכרויות של דתיים, אבל בא לציון גואל.

שמעתי לראשונה את הפסוק "שמע ישראל" בערך בגיל 10, מישהי מסרה לי אותו כתוב על פתק, ואמרה לי להגיד את המשפט הזה בכל יום לפני שאני הולכת לישון. הסכמתי. הסתכלתי על החצאית שלה ושאלתי אותה "למה אתם מתלבשים ככה?", ואני לא זוכרת מה היא ענתה לי.

עוד מקטנות זכיתי להכיר מקרוב את המסורת שהביאו איתם סבי וסבתי משני הצדדים מחוץ לארץ, את החכמה והניסיון ועם זאת את התמימות לאמונה שלמה בלי שאלות והתפלפלויות, "נעשה ונשמע".

סבי וסבתי מצד אמי, שיחיו, הקנו לי ערכי ישרות, דוגמא אישית לזוגיות ארוכת שנים ומשפחתיות ערכית ונבונה. סבי וסבתי מצד אבי ז"ל, שזכיתי לעבור איתם את רוב השבתות בילדותי, הכירו לי יהדות מה היא, לבנות את חיי על יסודות ערכיים, שנמסרו אלינו כילדים לנוכח תמונות של צדיקים כמו הבבא סאלי ועוד רבים וטובים, שרק לומר את שמם היה בחרדת קודש. אני זוכרת את ההליכה לבית הכנסת. עד היום אותם ניגונים חרוטים לי בלבי, ואכן השפיעו באופן גורף על מי שאני היום.

בגיל 14 התחלתי להתחזק באופן "רשמי" אך מהסס. שמרתי מצוות מינימליות, בהיסוס, כמו שמירת שבת וכשרות, ברכות על אוכל. כל אלה ואחרים התחילו להבדיל אותי מכל מי שהיה סביבי, במיוחד בבית ספר.

נקודה חשובה שהייתי שמחה להעביר לאחרים היא שבאותה תקופה, היה נראה לי לגמרי טבעי להתקרב לאלוקים בקצב שלי, ואך ורק מאהבה לבורא עולם, פחדתי (ואולי באיזשהו מקום זלזלתי) לשמוע את צדדי המוסר של הדת, את מה שמעמיד אותך לפעמים במקום ואומר לך "הלו, אתה צריך גם לפחד אם תעשה כך וכך. אל תזלזל, תבין את הקדושה", מה שהיום לטעמי חסר בהבנה של הרבה מהאנשים שמתחזקים "רק מאהבה".

היראה מתבטאת בכך שבת ישראל צריכה להתבטא בצניעות, בעיקר כי אלוקים ברא אותה מכובדת, בת מלך ושאר תארים שהיום כל כך חסרים בתודעה של הנשים ומתפרשים כתארים שוביניסטיים (יותר מאוחר בחיי אבין שאלה בדיוק ההפך, מכבדים את האישה ומפארים אותה!).

אמנם אוכל לומר שההחלטה להתקרב היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, כי החלטתי לבחור בתכלית הנכונה של החיים בגיל יחסית מאוד מוקדם.

היה לי דיסוננס משמעותי באותה תקופה, בין איך שנראיתי מבחוץ לבין הידע שהתחלתי לרכוש והאמונה שהיתה בי. אם הייתי מתחברת לרב או לרבנית שהיו מלווים אותי מההתחלה, אני בטוחה שההתחזקות שלי היתה נעשית בזמן קצר יותר ועם פחות טעויות, ופה המלצתי לכל מי שנמצא בתחילת הדרך, "עשה לך רב והסתלק מן הספק".

לקראת גיל 23 עברתי לדירה שכורה בתל אביב, ודווקא אז התקרבתי עוד ועוד. 

פעם הייתי כבולה בדעות של אחרים, אפילו קרובים ואוהבים שלי, שפחדו בעצמם מהדת ומדעות של אחרים. הם היו מפצירים בי: "חני, לא בפאנטיות", "אל תהי קיצונית". השם יעזור לנו, איזה הבנה צרה הייתה לי על העולם הזה. פתאום, כשעברתי לדירה שכורה, זה לא היה "חטא" לשמוע שיעורי תורה, זה לא היה מוזר לטבול את כלי המטבח במקווה כלים ולעשות שבת עם החברים עם שירי שבת, ולא על רקע שירי רדיו.

ואז הבנתי שאם אני רוצה חיים כאלה דתיים – בווליום גבוה יותר, אני חייבת למצוא בן זוג דתי.

אבל אני לובשת מכנסיים, אז איך?

אז איך לא, "שבע ברכות" היה האתר היחיד שנרשמתי אליו. הרגשתי שהרב זמיר כהן הוא אבא רוחני שלי, ואם לא אבא שלי שישדך לבת שלו את בן זוגה המיועד, אז מי כן?

התחלתי ליצור קשר עם אנשים שמגדירים את עצמם דתיים, ומיד כשהבינו שאני עדיין לא מקפידה על צניעות - העדיפו לוותר, בצדק. אני זוכרת שתמיד במוצאי שבת שהייתי חוזרת מבית הכנסת לבושה בצניעות, ואז "יורדת למדי ב'" ומוותרת על הצניעות. בכל פעם הייתי אומרת לעצמי שזאת הפעם האחרונה, אבל זה לא קרה.

הייתי רשומה לאתר במשך שבועיים, ולאחר מכן זנחתי את זה. רציתי להכיר אדם פשוט, שמעריך את הדת והמצוות וגם מוכן לקבל מישהי כמוני, שלא הסכימה לעלות ל"מדי א'" גם בימי חול.

בתקופה אחרי שעזבתי את האתר, הייתה הפסקה שבה הרגשתי שמשהו ריק לי בנשמה. התחלתי לאמץ עוד ועוד פריטי לבוש צנועים, והרגשתי שמשהו בתוכי נח. כמו עלה שנפל מהעץ ונח על האדמה, ירוק ורענן. זה בדיוק מה שגרם לי להבין - תשמרי על עצמך ילדה טובה כמו שהיית בבית. נכון - הייתי בבית ספר חילוני ולא קיבלתי את הערכים שהייתי מאוד רוצה לקבל כמו שמקבלים בבית ספר תורני, אבל תמיד היה בי רצון גדול מאוד לשמור על הייחודיות שלי כילדה טובה, ואף פעם לא להצטייר בצורה לא ראויה. ואז הגיע היום שסוף סוף אני לבד, בלי שאף אחד יגיד לי מה לעשות, הכי רוצה את זה מכל דבר אחר - להתקרב לדת ולמצוות.

אחרי כמה חודשים נכנסתי בחזרה לאתר וראיתי תגובה של מישהו ששלחתי לו הודעה לפני הרבה זמן. קראו לו מתניה.

"התחברתי מאוד למה שרשמת, אני חושב שאנחנו די דומים בהרבה דברים... אשמח אם נכיר". זו ההודעה שהוא השאיר לי.

דיברנו, אבל לא נפגשנו כמעט חודש. בשיחות האלה הבנתי שמדובר בדיוק באדם שחיפשתי. הוא התקרב לדת לפני כשלוש שנים, ההורים שלו חילונים. הוא שומר שבת ומצוות, והוא אפילו לא העלה בדעתו לשאול אותי איך אני מתלבשת, מי הרב שלי או מה הכשרות שאני אוכלת. הוא קיבל אותי איך שאני.

ברור שלא הייתי מאחלת לבת שלי, בע"ה, להכיר מישהו בלי לדעת את הרקע שלו, אבל באותו זמן בחיים שלי הייתי במקום אחר. ידעתי שאני רוצה מישהו דתי, אבל איך, למה ועם איזה רב הוא אוכל ארוחת צהריים? לא ידעתי לשאול את השאלות האלה בכלל.

כן היה חשוב לי לדעת מה ההסתכלות שלו על החיים היום, ומה השאיפות שלו לעתיד מבחינת הגשמה עצמית, רוחנית וגשמית.

בפגישה הראשונה הוא הצטרף אלי לשיעור תורה של הרב זמיר כהן בבית הכנסת הגדול בתל אביב, אבל אחרי השיעור הסתובבנו קצת, ובסוף החלטנו לא להמשיך את הקשר.

ועם זאת, הרגשתי שמשהו שם לא לגמרי שלם, לדעתי הוא גם הרגיש את זה. וכמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. בוקר אחרי כבר שוחחנו בטלפון, והחלטנו לתת הזדמנות נוספת לשנינו, ולהכיר בלי רעשי רקע.

בפגישה השנייה החלטנו שהולכים גם לאותו מקום, לשיעור של הרב זמיר כהן. אני לא זוכרת בדיוק על איזה נושא הוא דיבר בשיעור, אבל זה בטוח לא היה על צניעות האישה. תמיד, כשאני יוצאת משיעורי התורה שלו, אני מרגישה רוחנית ומלאת תובנות חדשות לחיים. באותה פעם, לראשונה, כשיצאתי מהשיעור, תקפתי את עצמי במחשבה של: "מה אני עושה פה כבר כל כך הרבה שנים? למה אני רק שומרת שבת? אני רוצה עוד".

העיניים שלי התחילו להתמלא דמעות, רציתי לברוח משם, אבל נזכרתי שמתניה מחכה לי מחוץ לבית הכנסת. לא היה לי נעים לשתף אותו במחשבות האלה.

כשיצאנו מהמתחם, התיישבנו על ספסל שהיה צמוד לבית הכנסת. הסתכלנו על כל מיני האנשים שהסתובבו ברחוב באותה שעה מאוחרת בלילה. בין כל האנשים הממהרים, הסתכלתי על מישהו, כבן 50 בערך, שמדלג לו בנינוחות כזו של סוף יום, שר לו שיר משמח לעצמו (וקצת בקול גבוה) ומחייך. אז חייכתי.

הוא ניגש אלינו, ושאל בתום לב: "אתם נשואים?". מתניה אמר לו שזו רק הפגישה השנייה שלנו. בתגובה, המבוגר עשה פרצוף מתפלא ואמר לו "תשמע, מחר על הבוקר, אתה הולך לקנות לה יהלום!". שנינו חייכנו.

המבוגר סיפר לנו שיש לו יום הולדת, ואנחנו ברכנו אותו במזל טוב. ואז הוא ניגש למתן ואמר לו: "תסתכל מסביב, יש בחורה צנועה כמו זאת שלידך?".

למה הוא בחר במילים האלה דווקא ברגע שבו הרגשתי "לא מספיק רוחנית", זה רק אלוקים יודע.

"אני? צנועה? תראה איך אני נראית!", חשבתי לעצמי ולא אמרתי, אבל באותו רגע החלטתי להיות צנועה עוד יותר.

המבוגר אמר לנו: "אתם זוג ממש יפה, מתאימים ודומים מאוד". הוא היה ממש כמו מלאך שנפל עלינו מהשמיים.

מאז כבר הבנתי, מצאתי את שאהבה נפשי. גיליתי שיש במתניה ערכים, בעיקר של בין אדם לחברו. הבנתי כמה חשוב שהמיועד יהיה קרוב לאלוקים ולמצוותיו, ועם הזמן גיליתי גם שמי שלומד תורה, מקבל ערכים ונעשה אדם טוב. כעבור תקופה זכינו ב"ה להתחתן, וגם נולד לנו ילד – ועכשיו הגיע הזמן לספר את הסיפור הזה שלנו.