משני צדי הגלובוס: "בזכות שבע ברכות זכיתי באשתי"

דוד אריאל מבאר שבע החל לצאת לשידוכים מגיל צעיר, ונרשם בשלל אתרי הכרויות כדי למצוא את זיווגו. "אמנם גדלתי בבית דתי והתחנכתי במסגרות של 'בני עקיבא', אבל ככל שבגרתי - כך תפסה הדת מקום שולי יותר ויותר בחיי. רק כשהגעתי לארה"ב, אחרי הצבא, ושהיתי שם חמש שנים – התחברתי אליה מחדש, ונתתי לעצמי הזדמנות לפתוח את הלב ולהתוודע להרצאות תורניות".

זמן קצר לאחר שעזב את הארץ וירד לארה"ב, התגלתה המחלה הארורה אצל אמו. "זו הייתה תקופה קשה מאוד", הוא משחזר. "אין יום שבו לא חששתי שיקרה הגרוע מכל, ואין יום שלא התחבטתי בו בקונפליקט פנימי - בין הרצון לבסס את חיי באמריקה, לבין הידיעה שימיה של אימי הולכים ואוזלים".

הניסיון הגדול ביותר בחיי אריאל, 33, תפש אותו לא מוכן. "היה ברור לי שאני צריך לבחור – ישראל או אמריקה. אלא שבמהלך השהות שלי שם הכרתי חבר'ה ישראלים, ויחד התארחנו אצל אדם יקר בשם אשר בן טוב, שמדי שבת בישל ארוחות ואירח מינימום 50 איש. במקביל, התחלתי לשמוע שיעורי תורה של הרב זמיר כהן, וגם פתחתי כרטיס ב'שבע ברכות', הכרויות לדתיים, אחרי שקראתי על האתר דרך עלוני השבת של הידברות.

"כשאמא חלתה, כבר הייתי ממש חזק ברוחניות, ולא רציתי לאבד את מה שהשגתי. מה גם שהייתה לי תקווה להכיר בחורה אמריקאית, להתחתן איתה ולהישאר שם. לכן הודעתי לה שאני נשאר באמריקה, אבל כדי להיות שלם עם המצפון שלי ולעשות את חלקי בכיבוד הורים, הבטחתי שלפחות אגיע לביקור בארץ בזמן הקרוב".

הבטיח - וקיים. "הגעתי לביקור בן חודש. במהלכו אמא בירכה אותי שאזכה להתחתן, וזה מאוד ריגש אותי. היא תמיד התפללה עליי שאזכה להתחתן, ולהקים בית טוב ואני שמח שהתפילה שלה התקיימה".

אלא שלדאבון הלב, האם לא זכתה להיות נוכחת במעמד המרגש שלו ייחלה. זמן קצר לאחר שבנה חזר לארה"ב - היא נפטרה, ואריאל הוצרך להגיע שוב לארץ - הפעם לביקור ארוך מן הרגיל. "הפעם כבר לא מיהרתי לחזור לארה"ב. הרגשתי שאני צריך את הספייס שלי, ואת זמן האיכות עם המשפחה".

בסוף השלושים של האבל על אמו, הכיר אריאל באתר 'שבע ברכות' את תמרה אהרוני, 37, מורה בהכשרתה, המתגוררת בארה"ב יחד עם משפחתה מזה למעלה מ-30 שנה, על אף שנולדה בארץ. למרות שהיא מגיעה מבית מסורתי, בתיכון החלה להתחזק ברוחניותה וקיבלה על עצמה לשמור שבת ולהגיד תהילים. "באותה תקופה גרנו בבת ים, וההתחזקות הייתה בעקבות קלטות יהדות שאני וחברותיי שמענו", משחזרת אהרוני. "שנה לאחר מכן, כשהייתי בת 19, טסנו שוב לחו"ל ועניין הדת נדחק מעט לפינה".

"הרימו גבה וראו בי אשמה, בגלל שעוד לא התחתנתי"

אלא שבתקופת לימודיה לתואר ראשון בקולג' – 'חזרה לסורה'. "נהגתי להחביא חצאיות בתיק, וללבוש ברגע שאני מגיעה לקולג', כי בסביבה הקרובה שלי לא ממש תמכו ברעיון הדתיות. אפשר להאמין, אבל למה להיות דוס? אני כמובן לא חשבתי ככה. אהבתי את הדת, ורציתי מאוד להתקרב, אבל לא ממש ידעתי איך".

עד ששמעה על תוכנית של לימוד יהדות בקולג' עצמו, ו'קפצה' על המציאה. "למדתי כל מה שאפשר היה על יהדות, ובמקביל השתתפתי בכמה שבתונים שנעשו לסטודנטים. הרגשתי נפלא, וככל שרציתי בזה יותר – כך הפסיקה הסביבה להטריד אותי, ונתנה לי לקיים את הרצון שלי בשקט".

בסיום הלימודים, התקבלה לעבודה כמורה מן המניין, בבית ספר יהודי או 'ישיבה'. "הצעות השידוכים התחילו כבר בגיל 21, אבל איכשהו זה תמיד התפוצץ בסוף, כשהתחיל להיות רציני", מספרת אהרוני. "כמו דוד גם אני הייתי רשומה בהמון אתרים, והיו תקופות שנפגשתי אפילו פעמיים-שלוש בשבוע. בנוסף, ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ורוב הבחורים שיצאתי איתם היו ברמה רוחנית מאוד גבוהה, חלקם אפילו רבנים. יראת שמיים ואורח חיים חרדי למהדרין, זה היה דבר שלא התפשרתי עליו".

אלא שהשנים נקפו, עשרות בחורים חלפו על פניה, והיא עדיין לא הצליחה למצוא את שאהבה נפשה. "בשלב מסוים, החברה החרדית התחילה להרים גבה. לא מעט הסתכלו עליי כעל אשמה, בגלל שעוד לא התחתנתי. אמרו שאני בררנית, שאני לומדת יותר מדי... זה נכון. תמיד אהבתי ללמוד. ובינינו – ברור שהעדפתי להעסיק את עצמי, במקום לשקוע בדכדוך ודיכאון על זה שעוד לא מצאתי את המיועד". ואז שמעה על 'שבע ברכות', והחליטה לפתוח כרטיס. 

אז איך הייתה השיחה הראשונה שלכם?

אריאל: "לפני השיחה התכתבנו די הרבה, והיה ממש נחמד. תמרה השאירה לי טעם של 'עוד' בפה, ומשהו בלב שלי נפתח אליה".

עניין המרחק הפיזי לא הרתיע אתכם?

אריאל: "אז זהו, שכבר בתחילת ההתכתבות הסברתי את המצב, והבטחתי שמתישהו אחזור חזרה לארה"ב – רק לא בזמן הקרוב. תמרה הבינה את המצב, והחליטה להמשיך".

בנובמבר אותה שנה, הגיעה תמרה לביקור בארץ והם נפגשו. "הייתי שיחה מאוד חביבה, אבל אחרי פגישה אחת – היא טסה בחזרה לניו יורק ואני נשארתי בארץ. כמובן שהבטחתי להגיע, אבל באותו שלב לא ממש רציתי לחזור", אומר אריאל.

הצעת הנישואין הגיעה אחרי שבוע היכרות

בינתיים, גם בעברו השני של הגלובוס התקרר הרצון. "המשכנו להתכתב, אבל בפברואר ראיתי שהוא לא ממש מתכוון להגיע לכאן, והחלטתי לרדת מהשידוך", אומרת אהרוני. "אמרתי לו בכנות שאני לא רואה סיכוי לקשר הזה, ושאני לא מעוניינת להמשיך".

דוד, איך הגבת?

"היה לי קשה עם זה מצד אחד, אבל מצד שני לא ראיתי את עצמי מתחתן בתוך שנת אבל".

אחרי נתק של חודשיים וחצי ביניהם, החליט דוד ליצור קשר – אך תמרה בחרה שלא להיענות לו. "למרות שהיא לא ענתה לטלפון ולמיילים, לא התייאשתי. נכון שהיא אמרה שהיא לא רוצה להמשיך, אבל לא היה שום אזכור על כך שהיא לא רוצה אותי או שאני לא רציני. רק אחרי שהבטחתי לה שאני מאוד רציני ושאין לי כוונה לשחק משחקים, היא הסכימה לחזור לקשר".

הקשר התחדש קצת אחרי פסח, ובחודש אוגוסט החליט דוד לעשות מעשה ושלח אליה כרטיס טיסה לארץ. "היא כתבה שהיא רוצה לעשות עלייה, ולכן הרגשתי שזה נכון 'לזרז' אותה לכיוון הזה".

תמרה הגיעה לארץ אחרי שלושה חודשים (קצת לפני חנוכה ) והם נפגשו מדי יום, במשך שבוע שלם. "מיד לאחריו, הצעתי לה נישואין במלון הילטון, בהצעה מאוד מרגשת שכללה אמירת שירת הים בים, לאות הנס האישי שלנו בקריעת ים הסוף הזה. זה היה בדיוק לקראת סיום שנת האבל שלי, כך שזה יצא ממש לטובה".

לפני כחודש וחצי, ב-15.2.16 למניינם, נערכה חתונתם של תמרה ודוד. ומה הם מבקשים למסור לכל הרווקים והרווקות המיואשים? את התשובה אתם כבר בטח מנחשים בעצמכם, לא? נכון מאוד. העיקר להמשיך להתפלל, הם אומרים, ולא לאבד את האמונה והתקווה. להשליך את עצמכם לזרועות הייאוש זה הכי קל, אבל לא זה מה שנקרא להיות עובדי ה' אמיתיים, מאמינים אמיתיים. אתם מאמינים? אז תשמחו ותאמינו שלאבא הטוב יש מספיק ישועות בעבור כולם. גם בשבילכם".